החלטה בתיק רע"א 3842/12

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים א' אפעל גבאי, א' פרקש ו-ר' כרמל) בע"א 34122-03-11 שניתן ביום 15.4.2012 בו התקבל בחלקו ערעור אותו הגישה המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת ד' פיינשטיין) בת"א 10355/06 שניתנה ביום 30.1.2011.

תמצית העובדות והליכים קודמים

1.        המבקש 2 (להלן: מוחמד) הוא בנם של המבקש 1 (להלן: אברהים) והמבקשת 3 (להלן: לביבה). מוחמד מנהל בשכונת בית צפפה בירושלים חנות לממכר חומרי בניין (להלן: העסק). המשיבה היא חברה לשיווק חומרי אינסטלאציה, כלים סניטאריים, דודי שמש ומוצרים דומים (להלן: החברה). בשנת 2005 העביר מוחמד את העסק על שם אברהים, לאחר שצבר חובות רבים ונפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל. לאחר מכן פנה מוחמד אל החברה, אך מטרתה של פנייה זו שנויה במחלוקת בין הצדדים: מוחמד טוען כי הציע לתווך בין החברה לבין סוחרים ברשות הפלסטינית, ואילו החברה טוענת כי הציע לרכוש בעצמו סחורה עבור העסק. כך או כך, בראשית שנת 2006 סיפקה החברה סחורה לעסק והתמורה שולמה בהמחאות מחשבונו של מוחמד. החברה טענה כי החל מחודש מרץ באותה שנה חל גידול בהיקף ההזמנות ובעקבות כך אישרה למוחמד, כמנהגה גם כלפי לקוחות אחרים, לשלם בהמחאות דחויות של צדדים שלישיים וכך עשה. החברה טענה כי מוחמד מסר לה 29 המחאות בסך כולל של 1,144,650 ש"ח והמחאות אלה חוללו כולן. יצוין כי רק שתיים מהמחאות אלה משוכות מחשבון הבנק של מוחמד, וכי יתר ההמחאות משוכות מחשבונות של צדדים שלישיים. כן יצוין כי במרבית ההמחאות החברה היא המוטב, אך בחלק מן ההמחאות המוטבים הם צדדים שלישיים וחלק מההמחאות נחתמו "על החלק" בלא ציון מוטב כלשהו. בעקבות כך הגישה החברה לבית משפט השלום בירושלים תביעה כנגד המבקשים.

2.        בית משפט השלום דחה את רובה של התביעה, וקיבל אותה רק בכל הנוגע להמחאות שנמסרו מחשבונו של מוחמד. התביעה כנגד אברהים התקבלה, שכן נקבע כי ניהל את העסק במשותף עם בנו, אך התביעה נגד לביבה נדחתה. בית המשפט קבע כי גרסתו של מוחמד לפיה פעל כמתווך, ובמסגרת זאת מסר לחברה המחאות כערבות לעסקאות עם סוחרים אחרים, אינה סבירה וכי מוחמד הציג ראיות דלות בלבד לתמיכה בגרסה זו. כן קבע בית המשפט כי מוחמד אחסן סחורה שסופקה לו בידי החברה גם בחצר העסק ולא רק בעסק עצמו ולכן ניתן היה לספק לעסק סחורה בהיקף המצוין בחשבוניות אותן הציגה החברה כתמיכה לתביעתה. יצוין בהקשר זה כי החברה הציגה ריכוז חשבוניות בהן מופיע כשם הלקוח "חברת דליה חאדר בית צפפא" וסכומן הכולל הוא 1,270,000 ש"ח. בית המשפט קבע גם כי בתקופת ההתקשרות בין מוחמד לחברה נפרעו מחשבונו של מוחמד המחאות בסך של עשרות אלפי ש"ח שיוחסו על ידי החברה ללקוח בשם "חברת דליה חאדר". כן קבע בית המשפט כי עדותו של יוסף חג'אג' (להלן: חג'אג') שסיפר כי העביר סחורה מהחברה לחצר העסק היא אמינה, אך כיוון שעבד בחברה פרק זמן קצר אין בעדותו כדי לתמוך בגרסה לפיה הועברה לעסק סחורה בכמויות גדולות. בית המשפט התייחס גם לעדותו של יוסף בטאט (להלן: בטאט), מנהל השיווק בחברת ליפסקי חרסה בע"מ (להלן: ליפסקי) שהיא אחת מספקיותיה של החברה, שסיפר כי העביר משאיות שלמות של סחורה לעסק וכי הוא סבר כי מדובר בעסק בשם "דליה חאדר"; כן התייחס בית המשפט לעדותו של צ'רלי סדון (להלן: סדון), שעבד בליפסקי כנהג משאית וסיפר כי נסע לעיתים ישירות למחסום בית לחם לבקשת עובדי החברה שהתלוו אליו, וכי הסחורה הועברה במחסום למשאית שהייתה במקום. בית המשפט קבע כי עדויותיהם של בטאט ושל סדון סותרות זו את זו ואין בהן כדי לבסס את גרסת החברה. בית המשפט ציין עוד כי נערך תצהיר של נהג נוסף שעבד בחברה אך הוא לא התייצב להעיד וכי שני נהגים נוספים של החברה כלל לא זומנו להעיד. נוכח כל זאת קבע כי בית משפט השלום כי:

"לא הוכח שהנתבעים [המבקשים - י.ד.] הזמינו סחורה בשווי העולה על 52,000 ש"ח ולא הוכח כי סחורה זו סופקה לנתבעים, לא על ידי חברת שמש [החברה - י.ד.] ולא על ידי מי מטעמה". (פסקה 79 לפסק הדין).

           על פסק דין זה הגישה החברה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. המבקשים מצידם הגישו ערעור שכנגד על פסק הדין.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

3.       הדיון לפני בית המשפט המחוזי התנהל תחילה בדן יחיד (השופט ב"צ גרינברגר). במהלך הדיון שהתקיים ביום 15.9.2011 הודיע בא כוח המבקשים כי הוא חושד שהחברה ביצעה שורה של מעשי זיוף, במסגרתם הוספו על לפחות 20 תעודות משלוח המילים "חדר" או "בית צפאפא" בניסיון לקשור את המבקשים לאותן תעודות. המבקשים טענו כי תעודות מזויפות אלה הוגשו לבית המשפט המחוזי ולפיכך כי המוצגים שהוגשו לבית המשפט המחוזי אינם חופפים למוצגים שהוגשו לבית משפט השלום. בעקבות כך הורה בית המשפט למבקשים להגיש בקשה מפורטת לעניין הזיוף לכאורה. ביום 3.10.2011 הגישו המבקשים "בקשה להורות על חקירת משטרה" (להלן: הבקשה הראשונה) בה התייחסו ל-22 תעודות משלוח ולחשבונית אחת שהוגשו לבית המשפט המחוזי במסגרת תיק המוצגים, ועליהן נוספו לכאורה פרטים שלא הופיעו בגרסה המקורית של אותן תעודות, שהוגשה לבית משפט השלום. כן טענו המבקשים כי נערכו תוספות ושינויים בתצהירים שהוגשו לבית המשפט המחוזי, בהשוואה לתצהירים שהוגשו לבית משפט השלום. המבקשים הוסיפו וטענו כי השינויים והתוספות נעשו בכוונת מכוון "ונועדו להטות משפט באמצעים פסולים". נוכח כך עתרו המבקשים לכך שבית המשפט המחוזי יורה על חקירת משטרה בה ייחקר מי זייף את המסמכים ומדוע וכי הדיון בערעור יוקפא עד לאחר קבלת תוצאות החקירה. לחלופין, עתרו המבקשים לכך שבית המשפט יורה על מחיקת ערעורה של החברה על הסף, עקב חוסר תום ליבה ועקב כך שהערעור הוגש בחוסר ניקיון כפיים.

4.       החברה, בתגובה, טענה כי מדובר ב"סערה בכוס מים" וכי התוספות והשינויים הנטענים נוגעים לפרט שולי שאינו מהותי והוסף בתום לב. החברה הדגישה בהקשר זה כי לא חל כל שינוי בפרטים המהותיים המופיעים בתעודות המשלוח והדבר מעיד שאין מדובר בזיוף. לעניין השינוי הנטען בתצהירים טענה החברה:

"במהלך הדיונים הוגשו תצהירים רבים. הח"מ [בא כוח החברה - י.ד.] ביקש ממנהל המשיבה לצלם את כל המוצגים הנמצאים ברשות המשיבה והקשורים לתיק זה. וזאת מהסיבה שתיק בית המשפט (בימ"ש שלום) לא נמצא ברשות הח"מ. מנהל המשיבה, צילם את כל החומר שהיה ברשותו עם תוספות שנעשו בזמנן לפני שנים. למנהל המשיבה לא הייתה שום כוונת זדון או רצון להטעיה" [כך במקור - י.ד.] (פסקה 3 לתגובת החברה מיום 8.11.2011).

          יודגש, אם כן, כי החברה לא הכחישה כי נעשו שינויים במוצגים ובתצהירים שהוגשו לבית המשפט המחוזי, בהשוואה לאלו שהוגשו לבית משפט השלום, אך טענה כי מדובר בשינויים שנעשו בתום לב.

5.       בעקבות כך, הורה בית המשפט המחוזי לחברה ביום 8.12.2011 להגיש תיק מוצגים מתוקן, שיכלול מוצגים זהים לאלו שהוגשו לבית משפט השלום. בהמשך הועבר הדיון לפני הרכב שלושה, וביום 6.3.2012 הורה בית המשפט המחוזי לצדדים להגיש את תצהירי העדות הראשית באופן שבו הוגשו לבית משפט השלום.

6.       בסופו של יום קיבל בית המשפט המחוזי בחלקו את הערעור אותו הגישה החברה. בית המשפט המחוזי ציין כי בית משפט השלום דחה מכל וכל את גרסתו של מוחמד ואף קבע כי המחאות בסכומים של עשרות אלפי ש"ח שניתנו מחשבון הבנק של מוחמד נפרעו ויוחסו ל"חברת דליה חאדר". בית המשפט המחוזי קבע כי אין סתירה משמעותית בין עדויותיהם של בטאט ושל סדון וכי שתיהן תומכות בטענת החברה לפיה סופקה סחורה בהיקף גדול ישירות עסק. כן קבע בית המשפט כי עדותו של מוסטפא ג'ברין, עובד העסק שטען כי מעולם לא הזמין סחורה מן החברה ומעולם לא חתם על תעודות משלוח בגין סחורה כזו, היא "עדות מתחמקת"; וכי גם עדותו של אברהים משעל, שעבד כנהג של העסק והעיד כי רכש סחורה מהחברה עבור העסק סתרה את גרסתו של מוחמד לפיה מעולם לא רכש סחורה מהחברה (אלא שימש כמתווך בלבד). לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי עיקרה של גרסת החברה לפיה סופקה סחורה בהיקף גדול לעסק והתמורה בעד סחורה זו לא שולמה, "הוכחה כדבעי". בית המשפט המחוזי עמד על הבעייתיות שבאיכות מסמכי החברה ורמת הדיוק שלהם ועל קשיים נוספים בראיות החברה אליהם התייחס בית המשפט השלום, ולכן קבע כי יש לקבל את הערעור ביחס לאותם משלוחי סחורה למבקשים הנתמכים לפחות בראייה חיצונית ואובייקטיבית אחת. נוכח כל זאת הורה בית המשפט המחוזי למבקשים לשלם לחברה סך של 860,400 ש"ח, בנוסף לסכום אותו הורה להם לשלם בית משפט השלום.

          כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

7.       בבקשה דנן טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התעלם מניסיונה הבוטה של החברה להונות אותו באמצעות שורה ארוכה של מסמכים מזויפים, ובמסגרת כך חוזרים למעשה על הטענות אותן העלו בבקשה הראשונה. כן טוענים המבקשים כי הזיוף הנרחב שנתגלה מעורר את החשש כי גם המסמכים אותם הגישה החברה לבית משפט השלום היו מזויפים וכי אף בא כוחה של המשיבה הודה כי הזיוף נעשה "מתוך מצוקה". לפיכך טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא דחה את הערעור אותו הגישה החברה על הסף. כמו כן מלינים המבקשים על כך שבית המשפט המחוזי התערב בממצאי עובדה ומהימנות אותם קבע בית משפט השלום. המבקשים מוסיפים וטוענים כי בקשתם מעוררת שאלה עקרונית והיא האם ניתן לקיים דיון בערעור בו מסתמך המערער על תיק מוצגים הכולל עשרות מסמכים מזויפים, וגורסים כי בית משפט זה נדרש להבהיר כי אינו מגבה מעשים כאלו. נוכח כל זאת עותרים המבקשים לכך שבית משפט זה יבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

8.       לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובתה של המשיבה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק כאשר נדרשת הכרעה בסוגיה משפטית עקרונית החורגת מעבר למחלוקת הפרטנית שבין הצדדים או כאשר עיוות הדין שייגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת [ראו והשוו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)]. במקרה דנן לא מתקיימים המבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", כיוון שטענות המבקשים נטועות בנסיבותיו הקונקרטיות של עניינם, ואינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית המחייבת הכרעה. כמו כן, לא השתכנעתי כי למבקשים נגרם עיוות דין, קל וחומר לא כזה המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. בסופו של יום נשען פסק דינו של בית המשפט המחוזי על הראיות שנגבו בבית המשפט השלום ועל הפרשנות שהעניק להם בית המשפט המחוזי, ולזיוף הנטען לא הייתה השפעה על פסק הדין מושא בקשה זו. כן יצוין כי עיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי, שצורף כנספח לבקשה דנא, מלמד כי אין ממש בטענת המבקשים לפיה החברה הודתה כי הזיוף הנטען נבע מתוך מצוקה. לדברי בא כוחה של החברה:

"כל טענת הזיוף היתה מתוך מצוקה כי הם [המבקשים - י.ד.] הבינו שפסק הדין למטה לא היה נכון. בית המשפט קיבל את טענתנו ודחה את כל הטענות של חברי" (שורות 21-20 לפרוטוקול מיום 6.3.2012).